«נעורי איוון» (1962)

סרטו הראשון של טרקובסקי העוסק בסיפורו של ילד יתום בתקופת מלחמת העולם השניה. בסרט זה ניסה טרקובסקי להציג את זוועות המלחמה והשתמש בילדות כניגוד המוחלט אל המלחמה. סרט זה זכה בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה, ובפרסים רבים נוספים, וזיכה את טרקובסקי בתודעה עולמית.

«סולאריס» (1972)

הסרט מציג תחנת חלל אשר סובבת מסביב לכוכב לכת מסתורי שמייצר העתקים מדויקים של אנשים מהזכרונות של יושבי התחנה. זהו אחד מסרטיו המוכרים ביותר של טרקובסקי ונראה היה שנעשה כניגוד לסרטו של סטנלי קובריק «2001: אודיסיאה בחלל». טרקובסקי אמר פעם: "בואו נגרום לתחת החלל שלנו להיראות כמו אוטובוס שבור", זאת בניגוד מוחלט לאסתטיקה המלווה את סרטו של קובריק, אותו טרקובסקי לא אהב כלל, וככל הנראה אף עשה את סולאריס בתגובה ישירה אליו.

מתוך שבעת סרטיו של טרקובסקי רק «סולאריס» ו«סטאלקר» היו סרטי מד"ב וזאת למרות שהוא לא החשיב את עצמו כחובב של מדע בדיוני, הוא חשב שז'אנר המד"ב מלא יתר המידה באלמנטים שאובים מסרטי קומיקס ומסחרי יתר על המידה. זמן לא רב לפני מותו הוא צפה בסרט "שליחות קטלנית" של ג'יימס קמרון עליו הגיב: "כחזון של העתיד והיחסים בין אדם לגורלו הסרט מקדם את גבולות הקולנוע כצורת אמנות".

«סטאלקר» (1979)

סיפורו של הסרט סטאלקר מתחיל לאחר שאובייקט מסתורי מהחלל מתנגש אל תוך מדינה בדיונית. כוחות צבא נשלחו לאזור אך מעולם לא חזרו. הממשלה איגפה את "האזור" (The Zone) בחומות על מנת להרחיק אנשים מההשפעה המוזרה שלו על המציאות. דיימנו אזור כזה, ואדם אחד, המשמש כמורה דרך לא רשמי אליו, ומכונה "הסטאלקר". שירותיו של הסטאלקר נשכרים על ידי סופר ומדען, כדי שיוביל אותם בסתר אל לב האזור, שם ממוקם חדר שמגשים את הרצונות החבויים ביותר של כל אדם הנכנס אליו. הקצב של הסרט איטי ביותר, אבל זאת היא בדיוק המטרה, הוא עוטף את הצופה וגורם לו להרגיש שהוא נמצא שם ולא רק רואה את האירועים מהצד. לעיתים נראה כאילו הטייקים הארוכים בהם משתמש טרקובסקי מאפשרים לצופה לחשוב על המתרחש סביב, כאילו הוא באמת הדמות, לחוות את מהות האזור ולתהות מה יקרה בהמשך. זה מאפשר לצופה לנתח את המצב בדומה לדמות ולא כאילו הבמאי מכתיב לו בכל רגע נתון מה לחשוב.

אנדריי טרקובסקי

לתפקיד הצלם הראשי של הסרט שכר טרקובסקי את שירותיו של הצלם גאורגי ררברג. ררברג צילם גם את סרטו הקודם של טרקובסקי «המראה» (1975). טרקובסקי וררברג רצו לצלם את אחד הלוקיישנים בתחנת כח נטושה בטאלין (בירת אסטוניה), בגלל שאת קירותיה עיטרו טקסטורות יפות ואקספרסיביות. הלוקיישן היה באמת מהמם אך גרם להמון בעיות לוגיסטיות להפקה. צוות ההפקה היה צריך לעבוד פעמים רבות במצבים קשים מאוד במשך שעות רבות, משהו שליווה את כלל ההפקה של הסרט (על כך בהמשך).

בעיה גדולה נוספת הייתה אשתו של טרקובסקי, לאריסה. היא דרשה לשחק את תפקיד אשתו של הסטאלקר בסרט, הייתה מאוד קשה ודרשנית על הסט וזכתה מפי הצוות לכינוי המפוקפק "הקיסרית". ררברג העלה את הנושא בפני טרקובסקי ולבסוף הוחלט ללהק שחקנית אמיתית לתפקיד (אליסה פריינדליך), זה עורר את זעמה של אשתו של טרקובסקי והיא תיעבה את ררברג על כך.

הבעיה הגדולה ביותר התגלתה לאחר סיום הצילומים. כאשר חומרי הגלם של הסרט נשלחו למעבדה במוסקבה לשם פיתוח התברר שכל הפילים היה פגום וצבע התמונה בפריים היה ירוק וככה. חודשים רבים של הפקה סיזיפית ומסורבלת הלכו לפח וכל חומרי הגלם היו לא שמישים. הבעיה ככל הנראה נגרמה משילוב של פילים פגום ופיתוח לא נכון. הסרט צולם על פילים של קודאק 5247 אשר נחשב בתקופה ההיא לניסיוני, אך הפך במהרה לאחד מסוגי הפילים הנפוצים ביותר. סרטים כמו «הנוסע השמיני», «הניצוץ», «מלחמת הכוכבים», ו«בלייד ראנאר» וסרטים רבים נוספים הוסרטו על גבי פילים זה, אך בתקופה זאת המעבדות הסובייטיות עדיין לא ידעו כיצד לפתח אותו בצורה נכונה.

בשלב זה כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם, התרחש דיון בהפקה באשמת מי קרה המקרה והאם בכלל שווה להמשיך לצלם את הסרט. עוזר הצלם שתפקידו היה בכלל לווסת את חשיפת הסרט פוטר מיידית, למרות שככל הנראה לא הייתה לו אשמה בעניין. לאחר מכן פוטר מעצב ההפקה ורבים אחרים איבדו את תפקידם. עוד לפני שהפילים של הסרט נפגם היחסים בין טרקובסקי וררברג החלו להתדרדר. ררברג אמר שבעת שצילם את סרטו של טרקובסקי הרגיש כאילו הוא למעשה מצלם את סרטו האישי שלו. אפילו בזמן שצילם את סרטו הקודם של טרקובסקי אשר היה בעצם סרטו האוטוביוגרפי של טרקובסקי, טען ררברג שראה את הסרט («המראה») כסרטו האישי ואף צוטט אומר בראיון: "אנדריי צילם סרט על עצמו ואני על עצמי למזלנו זה היה אותו סרט". כדי להבין את ררברג צריך לדעת קצת עליו, הוא נולד למשפחה של אינטלקטואלים בשנת 1937, אלו היו שנות שלטונו של סטאלין והשיא של פעולותיו של סטאלין נגד אמנים ומשוררים אשר נעצרו ונשלחו למעצרים ממושכים בגלל עבודתם. בעוד שהסרט «סטאלקר» עוסק בסופר אשר חיי תחת שלטונו של ממשל מדכא. זה מסביר למה סטאלקר השפיע בצורה זאת על ררברג. אך העניין כמובן יצר קונפליקטים תכופים בין טרקובסקי וררברג, פעם אחת טרקובסקי ביקש מררברג לבצע אפקט אותו ראה בסרט של אינגמר ברגמן וההפקה אפילו הכינה אולפן מיוחד לשם כך אך ררברג לא הצליח לבצע את האפקט בדרך בה טרקובסקי ביקש, וטרקובסקי פשוט התהפך עליו.

כמובן ששילוב על האירועים האלו, הרס חומרי הגלים, היחסים הבעייתים, וחוסר החיבה של אשתו גרמו לטרקובסקי לפטר את ררברג באופן מיידי. הסיפור הזה היה מקרה גדול מאוד בזמנו ובשנת 2009 אף צולם סרט דוקומנטרי על המשבר בין השניים. בשנת 1993 פורסמו יומניו האישיים של טרקובסקי בהם נכתב כי ררברג לא רק היה צלם גרוע אלא גם שהייתה לו אישיות נוראית, זאת למרות שיש החושבים שחלק מהרשומות עוותו, מכיוון שטרקובסקי נהג להכתיב חלק מהרשומות ביומנו לאנשים, ביניהם גם אשתו לאריסה ששנאה את ררברג.

יומניו של טרקובסקי מראים ששנות ה-70 היו קשות במיוחד בשביל הבמאי, בשלב מסוים הוא אף שקל להפסיק לצלם סרטים כלל ולביים במקום הפקות תיאטרון. סטאלקר היה למעשה השיא של הבעיות של טרקובסקי אשר התחילו הרבה לפני כן.

סרטו «אנדריי רובלוב» (1966) סורב להיות משודר בברית המועצות מפאת תוכנו והתסריט שהוא כתב לסרט הבא שלו «המראה» נדחה בגלל שהיה אישי מידי. האולפן כבר עמד לסגור את הפקת הסרט «סטאלקר» אך לבסוף החליטו לתת לטרקוסקי הזדמנות נוספת, זאת מכיוון שסטאלקר תוכנן תחילה להצטלם כשני סרטים אך עקב הכישלון עם הפילים הם השתמשו בתקציב של הסרט השני על מנת לצלם את הסרט מחדש. טרקובסקי שכר את לאוניד קלשניקוב בתור הצלם הראשי החדש של הסרט והם צילמו את הסרט מחדש במשך חודשים בלוקיישן אחר, תחנת כוח חשמלית נטושה באסטוניה. זאת מכיוון שבלוקיישן הקודם שלהם התרחשה רעידת אדמה. לאחר צפייה בחומרי הגלם טרקובסקי התאכזב והגיע למסקנה שאינו מרוצה מהתוצאה, הוא טען שלא היה בה קסם. טרקובסקי פיטר את הצלם החדש והתחיל בצילומי הסרט מחדש בפעם השלישית עם צלם חדש נוסף (אלכסנדר קנייז'נסקי), תסריט הסרט עבר שינויים ומסתבר שהגרסה השלישית (והסופית) אשר צולמה על ידי אלכסנדר הייתה שונה לגמרי מהסרט שצולם בפעם הראשונה, זאת היא הגרסה המוכרת לצופים ברחבי העולם.

הסרט צולם במצלמת KSM, אשר הייתה הגרסה הסובייטית של מצלמת MITCHEL NC, כמעט כל שוט בסרט שלא היה תקריב צולם בעדשת זום של COOKE VAROTAL 20-100 T3.1. העדשה הייתה גדולה כפצמר ועלתה יותר מרכב נוסעים.

טרקובסקי וררברגב בימים טובים יותר

הקשיים בהפקה היו רבים, אחד השוטים בסרט אשר מציג שתי חומות גדר תיל ענקיות וביניהן נוסעת קלנועית על גבי פסי מסילת ברזל. בפעם השלישית לא היה תקציב לבניית החומה מהאולפנים ההפקה לא קיבלה את החומרים הנדרשים לבנייתה, אחד ממעצבי הסט סיפר שכאשר הגיע ליום הצילום החומה עמדה שם והייתה מוכנה ורמז שככל הנראה נבנתה על ידי אמצעים מפוקפקים. צוות ההפקה נאלץ לגנוב או לקנות חומרים באופן בלתי חוקי על מנת להקימה.

שוט נוסף שהושפע מהתקציב הנמוך הוא שדה פתוח בו עומדים טנקים הרוסים, מכוסים בצמחייה ועובש. בשנה הראשונה ההפקה קיבלה 7-8 טנקים ו 5 נגמ"שים, הם הובאו ממוסקבה ופוזרו בשדה. אך בפעם האחרונה לא היה כסף ולכן כל מה שהתקבל היו 3 טנקים. אנדריי ביקש ממעצב ההפקה להכין תרשים של הסט, עליו הוא שקד במשך כ 4 ימים. שטרקובסקי היה מעצב פריים - לא יכל להיות בו אפילו פרח בודד שנמצא שם ללא סיבה משמעותית להתרחשות. ההפקה הייתה זקוקה לכמות גדולה של טנקים במרכז השדה ולא רק שיהיו שפ, אלא גם ושיראו כאילו משהו קרה להם, כאילו הם נמסו או התפרקו ויושביהם נעלמו לחלוטין. כשההפקה קיבלה את הטנקים, היו להם רק כמה שעות בודדות להציב ולהכין אותם בסט במקום כמה ימים אשר באמת נדרשו למשימה. הטנקים היו צריכים להצטלם מזוויות רבות ולהיות מוקמים במרכז השדה כך שהצמחייה הגבוהה מסביב לא תפגע, כאילו עמדו שם שנים רבות ללא תזוזה והצמחייה גדלה סביבם. לבסוף המשימה בוצעה בהצלחה.

טנקים בשדה

לפי העדויות, השינויים המרובים שעבר הסרט ליווי אותו לאורך כל תהליך ההפקה והיו חלק מתהליך אמנותי יומיומי ולא מהחלטות שריריות. התסריט, הלוקיישנים הדיאלוגים וההחלטות הבימויות היו מתחלפות על בסיס יומי עוד כשרברג צילם את הגרסה הראשונה של הסרט. לעיתים התסריט היה משתנה וכתוצאה מכך היו חוזרים ומצלמים סצנה שלמה מחדש. טרקובסקי היה כל כך מוצלח בלגרום לנראה בפריים להיראות מדהים עד שלעיתים קשה לדמיין עד כמה אומלל היה הצוות בצילומים ואת הקשיים שליוו את ההפקה. סצנה אחת לדוגמה, דרשה מהצוות לעמוד במשך שעות מרובות כאשר גופם טבול עד לברכיים בשלוליות מסריחות של שמן ומי שופכין שזרמו אל הנהר מצינורות של מפעל לייצור נייר. שוט נוסף, אחד מהשניים היחידים שנכנסו לסרט מהגרסה הראשונה הציג נהר מכוסה בשכבה של חול אדמדם, אלו היו למעשה גושים של נייר אשר נשפך לנהר מאזור תעשייתי. שוטים נוספים של הסרט צולמו בתחנות כוח הידראוליות ומפעלים כימיים שונים, אז אתם ככל הנראה כבר יכולים להבין לאיזה כיוון זה הולך. רבים מצוות ההפקה נפטרו בהמשך בטרם עת ממחלות שהיו ככל הנראה קשורות ישירות לצילומי הסרט בגלל עבודותם בקרבת כימיקלים מסוכנים וקרינה גבוהה. שלושה מהם היו אנטלי סולניטסין, השחקן המבריק ששיחק את הסופר, אשתו של טרקובסקי וטרקובסקי עצמו, שלושתם נפטרו מאותו סוג בדיוק של סרטן ריאות. טרקובסקי נפטר בגיל 54 בלבד ויכל להיות בחיים אפילו היום (היה יכול להיות בן 87 נכון ל 2019). מעצב הפסקול ולדימיר שרון, טען שאלה היו בוודאות הכימיקלים אשר גבו את חייהם, באחד השוטים בהם נראה כאילו שלג לב מתעופף באוויר וגושים לבנים צפים בנהר זה היה למעשה סוג של רעל מסוכן שנפלט בסביבה, רבים מאנשי הצוות פיתחו תגובה אלרגית והתכסו בפריחה על פניהם כתוצאה מכך.

ויזואליות מרשימה בסטאלקר

טרקובסקי הקריב הכל בשביל התמונה בפריים אפילו אחת חייו

טרקובסקי הקריב הכל בשביל התמונה בפריים אפילו אחת חייו

עובדות אלו גורמות לסרט «סטאלקר» להרגיש קצת כמו התמונה של הכור הנוזל מצ'רנוביל, כאילו אתם לא אמורים לחיות אחרי שאתם רואים אותה אבל עדיין מסוגלים לצפות בה. למעשה אסון צ'רנוביל (אשר התרחש רק ב 198,6 כעשור לאחר יציאתו של סטאלקר). יצר סביבו שטח מת שלא ניתן להיכנס אליו אשר כונה בידיו רבים "אזור ההפרדה" וחלק מהאנשים שנכנסו אליו כונו "סטאלקרים". ראו גם משחק מחשב סטאלקר.

ררברג עצמו נפטר בגיל 61, ככל הנראה גם כחלק מההשפעה של צילומי הסרט. רשומותיו של טרקובסקי מספרות שכמעט כל חלומותיו היו על כך שהוא נמצא בכלא, באחד מחלומותיו הצליח טרקובסקי לברוח מהכלא רק כדי לרצות לחזור אליו מיד לאחר מכן. טרקובסקי כתב על החלום הזה: "סוף סוף, לשמחתי, ראיתי את הכניסה לכלא אותה זיהיתי על ידי הדגל של ברית המועצות אשר מתנוסס מעליו. פחדתי מאיך שיקבלו אותי אבל זה היה כלום בהשוואה לאימה של להיות מחוץ לכלא". בתחביר מאת "מארק לפניו" נכתב שהסרט «סטאלקר» מבטא את שאיפותיו של טרקובסקי לעזוב את רוסיה ואת הניגוד שהרגיש בליבו על כך שזה יהיה בלתי אפשרי או פשוט לא נכון. ב 1976 טרקובסקי קנה בית בקרבת מוסקבה אך ב 1979 מעט לאחר צילומי הסרט טרקובסקי החל לטוס לעיתים תכופות לחו"ל (איטליה) וב 1982 החליט לבסוף לעזוב את רוסיה לעד, ארבע שנים אחר כך הוא נפטר.




תודה אנדריי.