הקדמה
לא הייתה לי השכלה רשמית בקולנוע, לא היה לי כסף. הדבר היחיד שיכולתי לעשות בשביל לא ליפול בדרך, הוא להמשיך לעשות את הדבר שהכי קרוב לחיים שלי ושיטה האומנותית האישית שלי.
ואני זוכר ש חשבתי שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות לשם כך הוא לצלם סרטים שאנשים יצפו בהם וכתוצאה מכך יקבלו השראה לעשות סרטים בעצמם.
פיתוח התסריט
לפני שאני מחליט מה אני הולך לכתוב, אני מהרהר בהמון דברים. אולי פעם קראתי ספר שרציתי להמיר לסרט, אז אני חוזר וקורא אותו שוב, קורא הערות ישנות שרשמתי לעצמי בעבר. בוחן כל מיני רעיונות בסיסיים, במיוחד כשאני מחפש אחר השראה. זה דומה למטאפורה של להתאהב, אתה פוגש הרבה אנשים ומפלרטט עם חלק מהם ואז אתה פתאום מוצא את האחד שאני מבין שהוא האחד, זה בראד פיט. אחר כך אני אולי חושב קצת על המוסיקה שמלווה את הסרט, מה שמניע אותי להתחיל לכתוב כמה דברים. ובערך בשלב הזה אני בדרך כלל כותב משהו שמאפשר לי לומר לעצמי - בסדר, אני עושה את זה.
כשכתבתי את ממזרים חסרי כבוד, הנחתי אותו בצד לכמה זמן ועשיתי את 'קיל ביל' קודם, אנשים חשבו אז שהיה לי מחסום כתיבה, אבל זה היה משהו אחר לחלוטין, לא יכולתי להפסיק לכתוב, היה לי תסריט על 100 עמודים וללא שום סוף נראה באופק.
כשאני כותב עמוד בתסריט אני לא חושב על הסרט, לא על הקולנוע, זה רק אני ממוקד באותו העמוד והשאיפה שלי היא לגרום לאותו העמוד לעבוד כיצירה בפני עצמה. ואם אני מבצע את העבודה שלי בצורה נכונה, אני אמור להגיע לנקודה בסוף התהליך כשאני חושב לעצמי - אני מסוגל לפרסם את היצירה הזאת כבר עכשיו כספר ולא רק לצלם על בסיסה סרט, בשלב הזה אני יודע שסיימתי, אני שלם עם התסריט ואני יכול להתקדם זה ולהתחיל לצלם את הסרט. אני תמיד מתקדם האלה בשלב הזה, אבל אני כל כך מרוצה מהתסריט שיכולתי להיות לגמרי מסופק רק מהתוצאה הנוכחית ולראות אותה כהצלחה מבחינתי.
באופן אישי אף פעם לא הבנתי את הקונספט שתסריט צריך להיות רק מפת דרכים בשביל הסרט, אני כותב אותם ממש כמו רומנים. במקרה של <<ממזרים חסרים>> כבוד,<< דג'נגו>> ואפילו <<להרוג את ביל>>. כתבתי משהו שלמעשה לא יכול להיות מצולם וכתוצאה מכך הייתי תקוע כל יום על הסט כשאני ממיר את הרומן שלי לסרט.
הדמויות מכתיבות את עלילת הסרט
במשך תקופה ארוכה ניסיתי לחשב כל חלק מסיפור הסרט, למרות שאני יודע שדברים משתנים מאוד ככל שאני מתקדם. אבל היום הבנתי שזה לא עוזר לי אם אני מנסה לתכנן יותר מדי קדימה. כמובן שאני יודע לאיזה כיוון אני הולך ללכת וכשכותבים סרט עלילתי אתה בדרך כלל יודע פחות או יותר מה יהיה בסוף הסרט, למדתי במהלך תהליך הכתיבה כשהצלחת כבר לכתוב עד לאמצע הסרט זה הופך להיות פתאום סיפור אחר, סרט אחר. בשלב זה אתה כבר מכיר את הדמויות, הן כבר חלק ממך. הייתי אומר שהגעתם לאמצע התסריט, אתם כבר צריכים להיות מומחים, להכיר את הדמויות ואת העולם של התסריט שלכם, ומכאן אתם כבר יכולים לדעת בוודאות לאיזה סוף אתם רוצים להגיע. אלו הדמויות שבאמת כותבות את התסריט, כשהן קמות לתחייה הן אלו שאומרות לי לאן ללכת ומה לעשות, ואני עוקב אחריהן. מכאן דברים מדהימים פשוט קורים בצורה אורגנית וטבעית.
הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הסצנה של המרתף <<ממזרים חסרי כבוד>>, הסצנה מתרחשת עמוק באמצע הסרט, וכמעט לא משתתפת בה דמויות ראשיות. רוב הדמויות בסצנה הינן דמויות אקראיות שפגשתם לראשונה ואז לפתע זאת הופכת להיות סצנה של 40 דקות. והסצנה אמורה להיות מותחת, מעולם לא הייתה לי כוונה שהסצנה תהיה כל כך ארוכה, פשוט התחלתי לכתוב והרגשתי שהמתח ממשיך להישמר והדמויות המשיכו לדבר ואני המשכתי לפתח את הסיפור, בכל רגע היה נדמה שהדמויות הולכות לצאת מזה ואז עוד משהו היה קורה ועוד משהו, ואני אהבתי את זה. חשבתי שככל שאני יכול למתוח יותר את הסצנה המתח יגבר. תוך כדי התהליך הבנתי שזה הופך למחזה של אקט בודד, אבל האקט הבודד היה כל כך טוב.
כשאני כותב את הדמויות אני אף פעם לא יודע בדיוק מה יקרה עם הדמות, אני לא יודע מי הולך למות ומי הולך לחיות, את הדמות של אלדו (בראד פיט) לדוגמא, חשבתי להרוג באזור המערכה הרביעית, אפילו היה לי תוכנית איך הוא הולך למות, אבל הוא לא מת. לעומת זאת דמויות אחרות שחשבתי שיישארו בחיים, מתו.
ההשפעה של ז'אנר הסרט על תהליך הכתיבה
כשאני כותב סרט תקופתי, זה עוזר להציב לעצמי גבולות. ככל שאני רוצה לחקור את הדמויות ולפתח אותן לכיוונים שונים, אני עדיין חייב להישמר לחוקי הז'אנר. אם אני כותב מערבון, סרט אומנויות לחימה או סרט על מלחמת העולם השניה. אני לא רוצה להעביר גרסה חלקית של הסיפור, אני רוצה לספק את הסחורה. במידה ואתם חובבי סרטי אומנויות לחימה, אני רוצה שתהנו ממה שבאתם לראות, ואף יותר מכך. זה חייב להתחיל גבולות הז'אנר ולהסתיים בגבולותיו, אבל תוך כדי יש גם את אמצע הסרט בו אני רוצה להמחיש את הז'אנר.
במקרה של ממזרים חסרים כבוד המבנה המסודר של המערכות עבד דווקא בצורה טוב. אם תשימו לב לכמעט כל שאר הסרטים שלי, אני בדרך כלל מרכך את נקודת השיא בסוף הסרט, אני משתדל שלא להרוס את הכיף, אבל ברוב הסרטים אתם מצפים לסוף בומבסטי ומקבלים משהו מעט שונה. ממזרים חסרי כבוד לא יכולתי לעשות את זה, אם אתם הולכים לצלם סרט מהסוג הזה, אתם חייבים לספק את התוצאה בסוף, במידה ואתם לא עושים זאת, או לא מוצאים סיבה מספיק טובה לעשות זאת, אתם בעצם מפשלים במידה מסוימת. במקרה זה צילמתי סרט הרפתקאות, וסופה של הרפתקה היה חייב להסתיים בצורה הזאת. זה הייתה הפעם היחידה בקריירה שלי בה הייתה מחוייב לעשות זאת.
כשכתבתי את התסריט ל <<ממזרים חסרי כבוד>>, שמתי לידי את התסריט של ספרות זולה וכל הזמן השוואתי את ספירת העמודים כדי לא להיתקע עם תסריט של 260 עמודים. בכל פעם שהייתי מגיע לעמוד מסויים הייתי משווה ורואה באיזה נקודה הייתי אז בתסריט של ספרות זולה וכך הייתי יודע שזה פחות או יותר נכון מבחינת מבנה דרמטי, של מה שהצופה יודע או לא יודע בנקודת הזמן הזאת.
תהנו מהתהליך, אל תהיו מוכווני מטרה
רוב התסריטאים שמדברים על כתיבת תסריטים כאילו הם מלמדים משחק, או מגיעים מרקע של משחק לא יצליחו בתעשייה, ואני אומר זאת כי אני בעצמי הגעתי לתסריטאות מתחום המשחק. כל אותם האנשים תמיד נראו לי יותר מידי ממוקדי תוצאה, השחקנים הטובים ביותר וכך גם התסריטאים נהנים מהתהליך עצמו, הם רוצים שכל מה שהם עושים יהיה מדהים, זה התהליך ולא היעד שעושה את הכל שווה. ולצערי נראה כי האנשים שמלמדים תסריטאות מכוונים לתוצאה ההפוכה.
הטקסט תומלל מאוסף של ראיונות של קוונטין טרנטינו אשר רוכזו כסרטון שהוכן על ידי ערוץ היוטיוב
Behind the Curtain
