קולנוע זה עניין של מה שבתוך הפריים ומה שמחוץ לו.

לפעמים כשאתה נכנס עמוק לצילום או עריכת סרט, אתה מגיע לנקודה כשאתה לא יודע אם אי פעם תוכל לעשות זאת שוב.

אמרתי בתור בדיחה לפני כמה ימים שאני אוהב לערוך סרטים, אני יודע איך לערוך סרט, אני חושב שאני יודע איך לצלם סרט אבל אני לא יודע איך להאיר אותו. ואני מבין שזה בגלל שלא גדלתי באור, גדלתי בבניין מגורים.

אני חושב שיש רק סרט או שניים בהם הייתה לי כל התמיכה הפיננסית שהייתי צריך. בכל שאר הסרטים, הייתי רוצה שיהיה לי כסף לצלם עוד עשרה ימים.

הקולנוע התחיל במערכת יחסים מלאת תשוקה, פיזית, בין צלולויד ואמנים, אנשי מלאכה, שעבדו והתעסקו איתו, שינו אותו והגיעו להכיר אותו בדרך בה מאהב מכיר כל חלק מהגוף של אהובתו. לא משנה לאן הולך הקולנוע, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשכוח את ההתחלה שלו.

כשאני עושה סרט - אני זה הקהל.

הדבר החשוב ביותר הוא - איך אני יכול לנוע קדימה לקראת משהו שאני לא יכול להגדיר באופן ברור, משהו חדש בלספר סיפורים, בעזרת תמונות נעות וצלילים.

בכל סרט אתה סובל, אבל בכמה - אתה ממש סובל.

אין דבר כזה - פשוט. פשוט זה קשה.

יש שני סוגים של כוחות שאתם צריכים להאבק בהם. הראשון הוא כסף וזאת פשוט המערכת שלנו. השני זה אנשים אחרים מסביבכם, לדעת מתי לקבל את הביקורת שלהם ומתי להגיד לא.

אם זה סיפור מודרני שמתמודד עם קבוצות אתניות מסויימות, אני חושב שהייתי יכול להשאיר סצינות מסויימות פתוחות לאימפרוביזציה, כל עוד אני נשאר במבנה של התסריט.

אני חושב שבעבודות שאני עושה הנושא בדרך כלל עוסק בדמויות שאני מכיר, הבטים של עצמי, חברים שלי - דברים כאלו.