כשאנשים שואלים אותי אם הלכתי לבית ספר לקולנוע, אני עונה להם 'לא', הלכתי לסרטים.
המשימה של הבמאי היא ליצור מחדש את החיים, את התנועה שלהם, את הסתירות שלהם, את הקונפליקטים הדינאמיים שלהם. זאת היא חובתו לגלות כל קמצוץ של האמת שהוא ראה, אפילו אם לא כולם מקבלים את האמת הזאת. כמובן שאמן יכול לאבד את דרכו, אבל אפילו הטעויות שלו מעניינות בתנאי שהן כנות. בגלל שהן מייצגות את המציאות של החיים הפנימיים שלו, של המסעות והמאבקים אליהם זרק אותו העולם החיצוני.
עשיתי טעויות בדרמה, חשבתי שדרמה זה כששחקנים בוכים, אבל דרמה זה כשהקהל בוכה.
תזכרו, אין תפקידים קטנים, רק שחקנים קטנים.
שחקן אף פעם לא טוב כמו כשהוא מזכיר לך חיה - נופל כמו חתול, שוכב כמו כלב, נע כמו שועל.
אף פעם אל תנסו להעביר את הרעיון שלכם לקהל - זאת היא משימה חסרת תמורה וחסרת תועלת. תראו להם את החיים, והם ימצאו בתוך עצמם את האמצעים לאמוד ולהעריך את זה.
בכל סרט יש סוג של קצב שרק הבמאי יכול לתת לו. הוא צריך להיות כמו רב חובל על ספינה.
סרטים הם חלום, סרטים הם מוסיקה. שום אמנות אינה מתקבלת בתודעה שלנו בדרך בה הקולנוע עושה את זה, הוא הולך ישירות לרגשות שלנו, עמוק לתוך החדרים החשוכים של הנשמות שלנו.
אני נותן לקהל להשתמש בדמיון שלהם. מה אני יכול לעשות אם הם מפרשים לא נכון את ההצעות שלי?